יחף ג'ן מספר על הפצצת הירושימה מנקודת מבטו של ילד צעיר, גנרל ומשפחתו. אבל הנושאים של הספר (הנזק הפיזי והפסיכולוגי שאנשים רגילים סובלים ממציאות המלחמה) נכונים כיום בצורה מצמררת. ג'ן ומשפחתו נאבקים זה מכבר בלי הרבה אוכל, כסף או תרופות, אך למרות קשיים, הם מנסים לשמור על מראית עין של חיים נורמליים. המבוגרים מותשים וכמעט מיואשים; הילדים לוקחים פשיטות אוויר ורעב פחות או יותר בצעד. נקזאווה, ניצולת הירושימה, מתארת למעשה את עומס החיים בסביבה זו ומראה כיצד המאמצים להישאר אופטימיים בנסיבות קשות מתבטאים לפעמים כהומור מאני, לא רציונלי. הסיפור מציע אופטימיות מסוימת: דמויות מבצעות פעולות של הקרבה עצמית למען שכנים ואהובים (למשל, כאשר אמו ההרה של ג'ן חולה מתת תזונה, הוא ואחיו מתייצבים כיתומים ומופיעים ברחובות, זורקים את הכסף מעל את קירות ביתם כדי שלא יתפסו). מתחת לגישה מסוג היכולת הזו עומדות האשמה העמוקה של ההורים ותחושת חוסר האונים. כשהילדים נוהרים באקסטזה על פיסת אוכל, ההורים מתמוססים מבושה וצער. האמנות מצוירת ובעלת אקספרסיביות, ולנרטיב יש קצב טבעי כל כך, שקל להימשך לחיי המשפחה, מה שהופך את קוראי האסון לדעת שמחכים להם אמיתיים, אינטימיים וקשים יותר לביצוע. על אף אופייה המחריד, עבודה זו לא יסולא בפז עבור השיעורים שהיא מציעה בהיסטוריה, אנושיות וחמלה.
